הספד של מורן לשנה

אפריל 25, 2010

לפני שנה ויום לא ידעתי הפכפכותה של מציאות מהי.

לפני שנה ויום אחד חשבתי שיש לי "בעיות בחיים" שאני צריכה להתמודד איתן…

לפני שנה ויום בלבד עוד יכולתי להרים אליך טלפון.

והיית עוד יכול לענות לי.

לפני 366 ימים לא דמיינתי מה טומן בחובו יום המחרת.

לא יכולתי לעלות זאת על סף דמיוני.

יום חמישי בערב. הולכים לקולנוע. הביתה. לישון.

זהו הלילה האחרון. הלילה האחרון.

בוקר. שישי. טלפון. צעקות. צרחות. אימה.

ואז שקט. דממה. הכול השתנה.

רגע! מה?! בוקר? חלום? מציאות?

והכול מסתחרר… החושים מטשטשים…

הנשימות שטחיות. מי אלה כל האנשים??

בית קברות. חיילים. תפילות. רבנים.

מה קרה פה!? השם!! אל מלא רחמים!

והראש מתפוצץ. והצבעים כה חיוורים.

ושוב שקט.

השתיקה כה רועמת. דממת מוות בלב.

מה?? מתי?? איך זה קרה??

ולך תסביר לכולם… לך תסביר לעצמך….

הבית מלא וריק כל הזמן.

הקירות צועקים – "הוא עוד כאן, הוא עוד כאן".

המיטה עוד בחדר, מחליפים מצעים.

הבגדים בארון, הם כולם מחכים.

בלגן בשידה הכחולה כרגיל,

המשחק במחשב מחכה שתתחיל.

והלב הוא כואב. כאב פיזי. ממש.

הנשמה מיוסרת, הגוף כה מותש.

האינרציה ממשיכה בכוחה את החיים,

כבר שנה ואנחנו כל כך מותשים.

אתה פה, אתה שם, והכול כה עמום.

אותנו השארת על צוק כה תלול.

יש בלבול. חרדה. זהו מות צדיקים!

אך אנחנו שוכבים על מיטת מסמרים.

אין מילים לתאר. אין מקום להסביר.

רבותיי, לא חשוב מה אגיד,

אין משמעות למילים.

אתם תהיו בסדר. הזמן יעשה את שלו.

אתם לאט תלמדו לחיות עם חסרונו.

את תראי, החיים לפניך ילדה.

תגידי תודה. תגידי תודה.

תגדלי. תתבגרי. תקימי משפחה.

את תראי יהיה בסדר, את כל כך חזקה!

וכול יום הדמעות, הן עולות מעצמן.

הגעגועים כה עזים, הם צורחים לי בדם.

החברות שוב תוהות- לאן נעלמת?

ולכי תסבירי שאת מזמן כבר לא את.

כבר נמאס לדבר. כבר נמאס להסביר.

אין אפשרות לתאר כאלה ייסורים.

אין משמעות לדבר דיבורים הבליים.

הכול השתנה – הוא לא בין החיים.

לפעמים כך פתאום אני בהלם! אבל ממש.

רגע! אור!? אחי!? עכשיו הוא מלאך??

זה לא יתכן! זה לא אפשרי! זו בטח טעות זה לא הגיוני!

רק אתמול דברנו אני ואתה. נסענו באוטו, דברנו על הצבא.

אני עדיין בהלם. נו טוב, מנגנוני הגנה.

כל בוקר שאני קמה, אני שוב בתדהמה.

זה עוד לא נתפס לי בשום רמה.

אין לי מושג איך החיים ממשיכים.

אין לי הסבר. אין לי מילים.

אני שומעת היטב את קולך בראשי.

אני יודעת אור. אתה תמיד בליבי.

ועכשיו לסיכום בקשה מהלב-

בהיותך חייל בצבא מרום כעת,

תמסור בשמי

אל אדון על כל המעשים,

תודה על הכוח ועל כל הניסים.

 

 

"…לב טהור ברא לי אלוקים.

ורוח נכון חדש בקרבי,

אל תשליכני מלפניך,

ורוח קודשך אל תיקח ממני.

השיבה לי ששון ישעך.

ורוח נדיבה תיסמכני…" (תהילים נ"א)

 

"…ואני כזית רענן בבית אלוקים.

בטחתי בחסד השם עולם ועד.

אודך לעולם כי עשית.

ואקווה שמך כי טוב נגד חסידיך…" (תהילים נ"ב)