הספד גילוי מצבה – מורן

מאי 4, 2010

היי אור,

מותק.

מה שלומך?

וואי, איזה קטע, נראה לי כאילו איזה חודש לא ראיתי אותך…..

שומע, רציתי לספר לך, אל תשאל איזה חלום נוראי חלמתי.

חלמתי שיש לי מועקה ענקית על הלב, כזאת שמתבטאת בכאב פיזי ענק. אתה בטח מבין.

חלמתי שאמא כל הזמן בוכה, היא לא עושה הרבה אבל כל הזמן נראית כל כך עייפה.

אתה בטח מופתע, אבל כבר לא אכפת לה בכלל שהבית יהיה מסודר כל הזמן. חלום מוזר…

באותו חלום חלמתי שאבא שבור. הוא אומר כל הזמן- "זה לא יאומן". בחלום הוא נראה כל כך אחר, כל כך שונה. אף פעם לא ראית אותו ככה. הוא גידל זקן שיבה, הוא קם והולך כל בוקר לבית כנסת – איזה חלום, אתה לא מאמין.

חלמתי שנדב פתאום נראה מבוגר, עם זקן גדול וחום, מדבר דברי תורה ומחפש משמעות – אור, בטוח היית מתפקע מצחוק אם היית רואה את זה… אתה קולט? איזה חלום מצחיק.

חלמתי שדנה עצובה. עכשיו תשמע – בחלום כבר לא אכפת לה מהלימודים – היא כבר בכלל לא משקיעה יותר, כמה שהיית צוחק עליה כל הזמן שהיא כל כך משקיענית. זה השתנה. דנה! קולט?

בחלום אפילו שושה כבר לא אותו דבר. כבר בקושי נובחת על מי שנכנס. מתנהגת מוזר. אני אומרת לך אור, חלום כזה מוזר, כולם נראים סהרוריים כאלה, כמו בעלטה. קשה לי להסביר לך, אתה חייב לראות.

והחלק הכי הזוי בחלום אור, הוא שחלמתי… חלמתי שאתה מת.

והחלום הנוראי הפך לסיוט. לא סתם סיוט- סיוט של החיים.

לא נעים לי אפילו לספר לך איך זה קרה. אתה גם לא היית מאמין. בחלום אתה מת אבל לא יודעים ממה.

חלום ממש נורא, אתה מת מתוך שינה. וכולם בשוק, ואנחנו יושבים עליך שבעה. בטח אתה מופתע עכשיו אה…

ובחלום יש כל הזמן מלא אנשים אצלנו בבית, הבית מתמלא ומתרוקן, מתמלא ומתרוקן. אנשים באים כל הזמן, ולפעמים כמעט בא לי לשאול אותם למה המבט שלהם כל כך מסכן, כל כך נוראי, קרה משהו כל כך אכזרי? תירגעו, זה רק חלום, הלוא גם מסיוט בסוף מתעוררים…

בחלום הסיוטי מלא חיילים באים ומצלצלים, הם וההורים שלהם. פתאום השמות ששמעתי ממך רק בסיפורים הופכים לאנשים אמיתיים, לפרצופים עצובים.

בחלום, לחלום קוראים "המקרה". ומאז "המקרה" כל יום שישי באים אנשים לאכול איתנו ארוחת ערב כדי שלא נהייה לבד – יותר נכון בלעדייך. בחלום כל יום שבת אנחנו אוכלים ארוחת בוקר ביחד כל המשפחה. ארוחת בוקר מושקעת, אתה יודע. אנחנו הרבה בבית, אנחנו אפילו כבר לא נוסעים בשבת.

בחלום כבר אין מי שיכין תה לכולם אחרי הארוחה אז פשוט יש מייחם ענק וכל אחד מכין לעצמו.

בחלום אתה חסר כל הזמן. בחלום אנחנו מתגעגעים אליך כל כך, ולא מבינים מה קורה סביבנו בכלל.

בשלב הזה החלום כבר כל כך כבד, כ"כ מעיק, ניסיתי להתעורר, אתה יודע כבר היו לי סיוטים לפני… ניסיתי להתעורר ולחזור למציאות. לחיים האמיתיים. להתעורר ולהעריך את החיים שלנו בדיוק כפי שהם. יש רגעים שפתאום אני שוכחת מהכול ועוסקת בענייני היום יום, אתה יודע, הדברים הרגילים. אני מרגישה שיופי, הנה התעוררתי. ואז אחרי כמה שניות אני נזכרת. נזכרת שאני בסיוט…

כל לילה אני מנסה שוב ושוב בכל הכוח להתעורר מהחלום הנוראי,

הרי כל זה לא באמת הגיוני…. ובלילה, כשאני הולכת לישון, אני כבר לא חולמת כלל.

כל בוקר אני מתעוררת מחדש, ומגלה שוב שאני עדיין כנראה חולמת את אותו סיוט – הוא עוד שם.

איזה מן חלום מוזר, כבר 30 יום והוא לא נגמר.

אור יקר, איך הכול מתערבב לי במערבולת ענקית- לילה, בוקר, קודש, חול – אני כבר לא מבדילה מה המציאות ומה הדמיון. אני מרבה לבהות, לתהות, לחשוב, לא ממש יודעת כבר מה לעשות עם עצמי חוץ מלנסות שוב ושוב להתעורר מהסיוט הזה שהפך למציאות.

דבר אחד אני אגיד לך, החיים לא אותו דבר בלעדייך. היום פורים, כולם שמחים ומתחפשים. גם אנחנו התחפשנו אני מרגישה. התחפשנו למשפחה שכולה. התחפושת לא כל כך הולמת אותנו האמת, אבל אין ברירה.

אני עוד מחכה לך. מחכה להתעורר.