הספד אבא- יגאל כרמי

פברואר 27, 2010

אור יקירי, עלם חמודות שלי,
ביום שישי בבוקר השתנו חיינו. חיינו כבר לא יהיו כפי שהיו עד אותו בוקר, אותו בוקר מר ונמהר שבו הלכת מאיתנו והשארת אותנו כואבים והמומים.
מי היה יכול להאמין שדבר כזה יכול לקרות. כל חיינו אנו עוסקים בתפקיד העיקרי שלנו בתור הורים- לדאוג.
כל הזמן דואגים. דואגים שתתלבשו טוב שקר בחוץ, דואגים שלא תחזרו מאוחר, דואגים שתבחרו את החברים הנכונים, דואגים שלא תעשנו, שלא תשתו, דואגים שתנהגו בזהירות. והנה, דווקא במקום המוגן ביותר בעולם- במיטתך החמה, שלוש מטרים מחדרינו, הלכת לישון ולא זכינו לראותך מתעורר.
זה היה גורלך ולא נותר לנו לעשות כלום.
לא הייתה לנו שום שליטה על מה שקרה. אך אור, זכינו שתאיר את חיינו כמעט עשרים שנה. היית ילד, נער, בחור וגבר יפה תואר. כומתת התכלת של התותחנים כל כך הלמה את עינייך התכולות. ניחנת באינטליגנציה וזיכרון מדהימים. רק לפני כמה ימים מצאנו את עצמנו מתקשרים אליך תוך כדי פתרון של תשבץ – מי היה הרמטכ"ל השלישי? מהי בירת ניקרא גווה? ועוד שאלות מהסוג הזה. תמיד נדהמנו ששלפת את התשובות תוך שניות.
היה בינינו קשר קרוב מאוד. לא עבר יום אחד בלי שנדבר בטלפון לפחות פעם אחת, לפעמים פעמיים ושלוש פעמים ביום.
שיתפת אותי בחייך, הכרתי את חבריך ומפקדיך מבלי לפגוש אותם, לצערי היום אנחנו כבר נפגשים.
אור, הכאב גדול מנשוא, הלב מסרב לקבל את רוע הגזרה.
אור, אני מבטיח לך שלעולם לא נשכח אותך ותמיד נזכור איזה אוצר היית.
הגזרה קשה. קשה מאוד. אך אני ירתום את עגלת חיינו ונחצה את התהום שנפערה לרגלינו. אני אמשוך את העגלה במעלה, ואתם חברים ומשפחה תסתכלו עליי ואם העגלה קצת תקרטע, תדחפו קצת מאחור כי אנחנו בוחרים בחיים.

שלום בן אהוב שלי.
שלום אור.