ואז כשהוא הלך

ינואר 24, 2010

ואז שהוא הלך נשארנו אנו לבד.
לא היה עוד מה לומר.
הוא הלך אליה הטובה היפה,
הוא שב שוב אליה – אל אותה השכינה.

היא קבלהו בחמימות, בטוב ובחום,
ליטפה את רוחו כמו בחלום.
הוא היה כה שלם, כה שמח, כה רם,
כשחזר שוב אליה אחרי כל כך הרבה זמן.

היא הייתה אור גדול, אור יפה, אור לבן –
היא לקחה את ידו והלכו הם יחדיו.
הלכו לטייל יד ביד שם בגן-
"זהו גן עדן" אמרה, "עכשיו אתה מושלם".

השכינה הטובה התביישה להודות –
"חיכיתי לך שנים כה רבות",
"אהובי זה ביתך, מקום משכנך,
כאן איתי בגן עדן – תמצא מנוחתך".

הוא היה כה נבוך, בחיוך מבויש,
הביט הוא אליה במבט כה נרגש.
וכך יד ביד, כמו בחלום כה מושלם –
הפכו שניהם יחד אט אט לאחד.

רוחו ורוחה כך לאט השתלבו,
ליבו וליבה כך פתאום התאחדו.
האירו שניהם באור כה נוגה,
אור שרק בגן עדן אולי אנו נראה.

ועדיין הם שם בכל רגע ורגע,
וכעת כל כך טוב לו, הוא מאיר כמו פי מאה.
היא איתו הוא איתה, אוהבים הם לחיות –
בעולם האמת –  שם אין עוד טרדות.

ואז שהוא הלך נשארנו אנו לבד.
לא היה עוד מה לומר.