"בר-יום" \ דנה כרמי

מאי 3, 2010

פעם אחת דיברנו בלילה כך סתם אני ואתה,

ישבנו, צחקנו, שתינו, שוחחנו, פטפטנו על אה ועל דה.

היום במבט לאחור, אני תוהה מה השתנה?

כי הזמן לו עובר ואני כבר מזמן לא חשה שום תחושה.

ודנה אומרת שהיא לא רוצה לדבר,

ונדב מסתתר הרחק, איי שם בצל,

מורן עייפה, ואתה כה חסר.

 

פעם כשבאת הביתה- הבית היה כל כך מלא,

שוב פעם היינו ארבעתנו בהרכב הומה,

היום שלושה אנחנו ובחיי זה מאוד קשה-

כי אמא אומרת שארבע רגלים יש לכל כסא.

זה מתלתל לנו את הלב ואין שום מחסה.

ודנה אומרת שהיא לא רוצה לדבר

ונדב מסתתר הרחק, איי שם בצל,

מורן עייפה, ואתה כה חסר.

 

ועכשיו יש 'בר-יום' בסלון ודנה מפחדת,

אם היית פה הוא כבר היה מת ואני לחדר הייתי הולכת

אבל 24 שעות זה מה שיש לו לחיות פה בחיים,

לך ולנו היה 20 שנה כדי להבין שכולנו בעצם בריומים של אלוהים.

ודנה אומרת שהיא לא רוצה לדבר

ונדב מסתתר הרחק, איי שם בצל

מורן עייפה, ואתה כה חסר.

 

מורן ישנה ואני כותבת על החיים,

ומה אפשר לכתוב שחלקנו כבר מתים?

כולנו נגיע אליך בסוף, זה הרי ברור מאליו,

אז למה לעזעזל כל כך כואב לי פה עכשיו?

ודנה אומרת שהיא לא רוצה לדבר,

ונדב מסתתר הרחק, איי שם בצל,

מורן עייפה, ואתה כה חסר.

 

ואני הרי יודעת שטוב לך- בזה אני בטוחה,

 מה שכואב זו אותה  הבגידה-

לפחות יכולת להודיע, להשאיר איזה פתק

לא היה קורה שום דבר, אלה להפך

ואם זה לא, אז זה כבר לא משנה

אני רוצה מנוחה מהיום הזה.

ודנה אומרת שהיא לא רוצה לדבר,

ונדב מסתתר הרחק, איי שם בצל,

מורן עייפה, ואתה כה חסר.