אתה לא חייב לקרוא…

מאי 4, 2010

אתה לא חייב לקרוא. זה מסוג הסיפורים ההזויים ביותר. מהסוג שבחלומות הכי שחורים שלך לא דמיינת. מהסוג שקוראים בעיתון ולא מאמינים. מסוג הסיפורים שרודפים אותך למרות שלא הכרת את המשפחה הזו, רודפים אותך למרות שלך זה בחיים לא יקרה.

מי היה מאמין… הוא היה כל כך אור. אף אחד לא הכיר אותו כמו שאנחנו הכרנו אותו. רק אנחנו יודעים. אף אחד לא אהב אותו כמו שאנחנו אוהבים אותו. רק אנחנו כואבים. מה יהיה עלינו עכשיו? נשאר תוהים, מרוסקים, אבודים בחלל ובזמן, אטומים לדברי נחמה הבליים. מי יוכל לנחם הורים, אחים, זיכרונות ילדות שובבים.

אנחנו נשאר ונחשוב. כך נגזר עלינו. כל הזמן נחשוב עלינו ועליו, עלינו ועליו. על החיים שנגדעו בטרם עת, על היגון הקודר, השחור, המערטל את חושינו לטוב ולרע. זה לא ייאמן, לא נתפס. לא. החור העצום, השחור שנפתח ממשיך לקרוע את הלב, לא סתם לקרוע – לקרוע מבפנים, לא מוכן להתפשר אפילו קצת. לא מוכן לתת רגע של נחמה. אין מילים שיוכלו לתאר, אין שפה שיכולה להכיל. כל כך גרועה ההרגשה. ההרגשה שזה קרה לך. דווקא לך. איך זה קורה דווקא לנו??

גוש ענק, קשה ודביק עומד בגרון ואתה לא יכול לבלוע אותו ולא להקיא, לא יכול לקבל אותו אליך אך גם לא להכחיש את קיומו. אבל אתה נחנק!! נגזר עליך לחיות איתו יום יום, להרגיש אותו דקה דקה, אתה מרגיש סחוט. הדמעות ממאנות לצאת. לא נשאר בך כלום. ואז אתה מתפלל בכל הכוח, הכי חזק שלך, מעולם לא התפללת כך, לא ידעת שאתה מסוגל להתפלל כך, שמע ישראל!!! מתפלל עד אובדן השפיות, שמישהו יעיר אותנו! שמישהו יעזור לנו! מישהו!

והעניין פשוט קרה. בלי הכנה, בלי התרעה מוקדמת. קרה סתם כך, בפשטות מפחידה, פשטות אכזרית. יום אחד אתה קם בבוקר לסיוט של חייך. סתם עוד בוקר חורפי שגרתי ורגיל, ואז סתם כך פתאום החיים מפסיקים. בתוך רגע אחד כל מה שהכרת עד עכשיו הולך ונעלם, הכול הולך ומתאדה לך במהירות מול העיניים. ומה תעשה? מה תעשה??? אתה עומד חסר אונים, מבולבל ונבוך, מסרב להאמין לרוע הגזרה, מסרב לקלוט את אמיתות הדבר. מה זאת אומרת הוא מת סתם כך? מת? הוא מת?!!! הוא מת. אתה חוזר על זה בראש שוב ושוב, כאילו להזכיר לעצמך. ושום דבר כבר לא חשוב. שוב דבר כבר לא משנה. ואז העולם פתאום עומד מלכת, אתה חוטף בחילה עזה, הסחרחורת מתגברת, כאב ראש עז מתחיל לך באזור המצח ומתפשט במהירות, הראייה נהיית אפופה, הכול נהייה שחור, קודר, אפל, ואז דממה.

אבל רגע, תעצרו את הכול, היו לו כל כך הרבה תכניות… אבל שנייה, זה לא הגיוני, הוא היה כל כך יפה… מושלם… בדמי ימיו, בדמי ימיו. פתאום אנו כולנו מתהלכים על החוט בטור ישר, חוט השני האדום והדק. הוא כל כך דק, דקיק ממש. שברירי. רגע אחד אתה פה ורגע אחד אתה שם. תזהר לא ליפול. ואין דרך חזרה, אין שום דרך חזרה. לו להזיז ניתן את מחוגי הזמן… רק פעם אחת, לחזור אחורה, להקפיא את הזמן הלא מתחשב, להקפיא אותו לכמה רגעי חסד אחרונים. רק עוד פעם אחת לשבת כולנו יחדיו סביב שולחן האוכל הפינתי שראה כל כך הרבה, שהכיר את המשפחה כל כך מקרוב. עוד כמה רגעים קטנים של חסד לשבת בסלון הכחול רק אנחנו, כל המשפחה הגרעינית המדהימה שלנו, לצחוק, לפטפט, לדבר. אנחנו לא צריכים יותר מזה כלום, לא רוצים יותר מזה כלום. ועכשיו תמיד יישאר כיסא אחד ריק ובודד וימתין בקוצר רוח לאור שלנו שיבוא לשבת עליו, תמיד תישאר המיטה הירוקה המיותמת בחדר נעוריו בתקווה שעוד יחזור לישון בה. לישון ולהתעורר. להתעורר. הלוא זה טריוויאלי לא? ילד הולך לישון ואז הוא מתעורר, מה זאת אומרת לא? הוא לא מתעורר??? מי שמע על כזה דבר? הלוא זה מגוחך, זה מצחיק, זה גרוטסקי. אל תדאג, לך זה לא יקרה.

עכשיו נשארנו אנחנו בשקט המקפיא. נשארו רק הזיכרונות לדיראון עולם. הבית נראה כה שונה פתאום ועדיין נראה אותו הדבר, הטלוויזיה שהייתה רגילה לעבוד שעות נוספות נחה דוממת רוב הזמן על המזנון שנראה כה חיוור פתאום. גם שהבית מלא, הוא עדיין כל כך ריק. גם שהמוח עסוק הלב כל כך דואב. מי היה מאמין? מי היה מאמין. אלו החיים? בשביל זה? בשביל זה??? ואתה מסרב להאמין. אולי עוד יקרה נס ותתעורר בזיעה קרה, ואז תלחש באוזניי אהובתך איזה סיוט נוראי חלמת, אולי פתאום הדלת תפתח והוא יכנס בחיוך שובב, ביישני, יזרוק את חפציו לכל הכיוונים. אולי. הלוואי. למרות שאתה מנסה להתעשת אתה עדיין מקווה, אתה קצת נבוך להודות בזה, אך יש לך תקווה להתעורר מהסיוט למציאות שהכרת. האמון שלך לא אבד. זה הרי לא הגיוני. לא נתפס. הסיכוי שזה יקרה לך הוא אחד למיליון- אבל שזה קורה- זה כבר לא סיכוי של אחד למיליון, זה 100% שלך, בבית שלך.

ואני תוהה, עד כמה נסתרות הן דרכיך אלוהים שקטפת לך את אור בכזו חוצפה? פרח כה יפה? ילד בן 19, עוד חודש בן 20. וכי למה? אתה שלחת לנו אור בדמותו, וכל כך מהר משכת את נשמתו אליך בחזרה! למה רק 20 שנה?? זה לא הוגן, זה לא פייר, עוד קצת…. רק עוד קצת…

בקשה אחת לי ממך – טפל בו באהבה, תדאג לו, תחבק אותו תשמור עליו, הוא עוד ילד, עוד תינוק.

 

אחי, אהובי, דמי – אנצור אותך בליבי לעולמי עד.