"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"

מאי 3, 2010

ואז ביום ההוא גיליתי את האמת. פתאום הכול השתנה. האוויר נהייה צלול יותר, קל פתאום לנשום. לקחתי נשימה עמוקה עמוקה עד שהריאות שלי איימו להתפוצץ. דממה. נגמרו המילים. אוויר מתקתק. ואני פתאום יכולה לראות. אני רואה. מעין תחושת הקלה חמימה התפשטה בעורקיי, התחושה יוצאת מהלב ומקרינה מחומה לשאר חלקי הגוף. השלמה מתוקה. אני רגועה. חיוך קטן. אני עכשיו מוגנת. בטוחה. אם עד עכשיו היו לי חשדות בעניין, עכשיו אני יודעת. הוא איתי. בורא עולם כאן. והוא איתי תמיד, אין לך ממה לחשוש ילדה. הוא כל כך אוהב אותי. אותי. אני יכולה להרגיש את הנוכחות שלו, הוא נמצא פה מעליי.

עכשיו תבינו ידידיי, זה לא שלא ראיתי לפניי, ראיתי תמיד. אך פתאום הראייה היא שונה, היא צלולה, היא חדה, הצבעים כל כך חזקים וברורים. הכול מובן. כי ככה זה – יש לראות ויש לראות. כשרואים את האמת בבירור בפעם הראשונה יש מעין תחושה כאילו עד אותו הרגע היית כמו סומא, כמו עיוור. זה כמו ללכת להצגה ולראות את התפאורה בלבד, לא להבחין שיש שחקן ראשי. אפשר גם להעביר חיים שלמים עם התפאורה בלבד, אין בזה רע, אך כשלפתע רואים את השחקן- הו אז ההצגה באמת מתחילה. הו אז מתחילים לחיות.

אולי קיבלתם רושם מוטעה. הסיפור שלי הוא לא סיפור שמח, אין לו happy end. זה סיפור על מוות. על יגון. על צער. סיפור על אח קטן שנפטר בדמי ימיו. אוי אח קטן! בדמי ימיו… ואחות גדולה שנשארה עם הזיכרונות. אותם זיכרונות ילדות יקרים, מתוקים מדבש ונופת צופים שאט אט הולכים ומתרחקים מהזיכרון, הולכים ונמוגים, מתפוגגים בתוך ים הזיכרונות הנשכחים. זה סיפור על אמת. סיפור על אמונה.

הוא נולד ביום שבת. צדיק אמיתי. כשהיינו קטנים אני ואור היינו משחקים על המיטה של אימא ואבא, הוא היה מביט בי בעיניו התכולות כצבע הים, במבטו המסתורי. מאז שאני מכירה את אור, יותר נכון מאז גיל 6 הרגשתי- עכשיו זה ישמע קצת מוזר- אבל תמיד הרגשתי שזה יקרה. שהוא ימות. זה לא היה במודע. מעין תחושה כזאת שאי אפשר להסביר. אני מקווה שאתם מבינים אותי. זה כמו שלפעמים אני מתעוררת משינה ואני זוכרת שחלמתי איזה חלום ממש מהותי ואני לא מצליחה להיזכר מה… כל היום אני מנסה להיזכר… תחושה שאני יודעת משהו, זה שם, אבל לא יכולה לשים את האצבע, לא יודעת מה אני יודעת… מעין תחושה מהסוג הזה. הייתי מסתכלת עליו כתינוק, בוחנת את יופיו ואת תווי פניו המושלמים ותחושה קשה שלא יכולתי להסביר אפילו לעצמי הייתה משתלטת עליי. לא יכולתי למנוע את מותו. תסכול. אולי בגלל זה הייתי תמיד אחות כל כך מגוננת. ולמרות ההרגשה הזו שתמיד הייתה שם, עדיין לא האמנתי שזה קרה. שזה קרה סירבתי לקבל את מותו. בטח שלא חשבתי שכך זה יקרה. יש גבול… הלוא זה לא הגיוני… הוא היה ילד כל כך בריא. כל כך חסון. חייל לתפארת מדינת ישראל.

הוא נפטר ביום שישי. חודש לפני יום הולדתו ה- 20. חודש. נולד במארס 89' ונפטר בפברואר 09'. הקב"ה נתן לו לחיות עד השנייה האחרונה לפני בית דין עליון. אולי אם היה נהרג בקרב, בפעילות מבצעית, אולי היה לי את מי להאשים, אילו היה נפטר בתאונת דרכים הייתי מבינה, אם היה נפטר ממחלה קשה, נרצח בשוד אימתני, אפילו ממנת יתר של סמים, היה אז על מי לכעוס… אבל סתם כך? בלי שום סיבה נראית לעין? קצת חשוד לא? אתם כבר קצת במתח כנראה. זה לא שזה סוד, פשוט מרוב שזה מוזר זה קצת מביך להודות. מרוב שזה גרוטסקי זה ישמע אולי לא אמין, אבל ביום שישי רגיל ושגרתי אחד הוא פשוט נפטר. כן סתם כך. איך אמר הפתולוג- הוא מת בריא. אל תדאגו, זה לא כאב, הוא לא הרגיש כלום. לא מאמינים? תאמינו. אם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד.

מה זאת אומרת!? איך זה קרה?? רגע… רגע… מיד אספר. אבל לפני כן- קוריוז- נגיד ומישהו נותן לך סטירה, אבל לא סתם סטירה אלא כזאת שמעיפה אותך לגמרי ואתה מוטח על הרצפה בחוזקה, אתה מבולבל, סחרחורת וערפול חושים, דמעות מצטברות בזוויות העיניים מעוצמת המכה, בקושי אתה מצליח להתאושש מהתדהמה, אתה כואב, אתה פגוע! אך אז, כשאתה מרים מבטך לראות מי החוצפן חסר הרחמים שעשה זאת לך, אתה לא רואה אף אחד! אבל מישהו נתן לך את הסטירה עכשיו! הנה אתה מוטל כך על הרצפה הקרה! אבל אין שם איש. אתה יכול להתעלם. אם אתה לא רואה אותו, יתכן וזה לא קרה. סטירה? איזו סטירה? לפעמים זה אפילו יותר קל להתעלם. תרים את עצמך, תזקוף את הראש ותמשיך הלאה, אל תהייה פחדן, אתה לא רואה? אין כאן אף אחד. זה רק אתה והשטויות שיש לך בראש, אז נפלת… לא נורא…זה החיים ככה אמרו לי… אך לפעמים, רק לפעמים, כדאי לעצור. לחשוב. לשאול- רגע! מי נתן לי את הסטירה הזאת? למה הוא נתן לי אותה עכשיו? אין כאן עניין של רגש או אינטואיציה או פחד, זה עניין שכלתני רבותיי. אני אדם שכלתני! הלוא מישהו נתן לי סטירה! אולי למרות הכול יש מי שמנהל את העניינים…?

בבוקר אבא צלצל- "בואי הביתה מהר" הוא אמר. השעה 7:00 בבוקר. "עוד לא קמתי, מה קרה?", "בואי הביתה עכשיו. הזמנו לאור טיפול נמרץ". ואני מרגישה זיעה קרה- היא התחילה בכפות הידיים. "אבל אתמול שוחחנו…. מה קרה?". ניתוק. מכאן הזיכרון נהייה מטושטש. הזיכרון רבותיי הוא יצור בוגדני. ריצה. פחד. טירוף. אימה. שמעעעעע ישראל! אמבולנסים. משטרה. קצין העיר. כל הגוף שלי רועד. פיק ברכיים- אבל ממש! ואז אני נכנסת ורואה את אימא שרועה על הספה בסלון זועקת כמו חיה פצועה ודנה אחותי הקטנה יושבת לידה המומה ואבא חיוור, מסתכל עליי ואומר- "אור מת". מת? מה מת? מי מת? מת? אור שלנו? ישר אתה חושב- זו בטח טעות. בדיחה גרועה. אבל הלב כבר יודע. יודע מזמן. "איפה הוא?" אני שואלת בקול רועד ואבא אומר- "בחדר שלו" וקולו נשבר. "מה זאת אומרת בחדר שלו? מה קרה?" אני זועקת, אבא לרגע מרים מבטו ועונה בבלבול- "לא יודע, אתמול עוד ראינו משחק כדורסל ביחד", אני הולכת לכיוון החדר, שאני מגיעה לפרוזדור וכבר רואה את דלת חדרו וכל מיני אנשים במדים של מד"א בחדרו, אימא צועקת לפתע- "בואי לפה! אני לא אתן שזו תהייה התמונה האחרונה שלו בעניי רוחך! אני לא רוצה שתראי ככה את אור".

אני בשוק. אני בהלם. הבית מלא אנשים פתאום. כולם במדים. אימה. חושך. טלטלה. אין מילים שיכולות לתאר. "אבל מה קרה?? מה קרה??", ואבא אומר- "אני לא יודע, מורן, באמת! אני לא יודע! בבוקר מצאתי אותו מת במיטה". ומיליון מחשבות. מיליון. והמוח נטחן! אולי התאבדות?! לא יכול להיות… אולי מישהו רצח אותו בלילה?! לא הגיוני… אולי אלכוהול? סמים? חיידק טורף? הכול כבר עובר בראש. הכול! ואז הם לוקחים לנו את אור. יותר נכון את הגוף של אור. אור כבר לא היה שם.

"ביום ראשון אחרי הנתיחה כבר בטוח נדע יותר" אומרת קצינת הפגעים. כל הלילה סיוטים. מתעוררת בזיעה קרה. חודשים רבים אחרי עוד היו לי סיוטים. ביום ראשון הייתה לוויה צבאית מדוגמת. ציפינו לתשובה אך אין קצה חוט. שבוע עובר, עדיין אין קצה חוט. אין שום סיבה רפואית למוות. גם לא אחרי חודש וגם לא אחרי חודשיים… ועדות חקירה רפואיות, ועדות חקירה של מצ"ח, אף אחד לא יודע ממה אור נפטר- הם בדקו את הכול, שללו כבר הכול. להפתעתם לאור לא היה תיק רפואי כיוון שמימיו לא היה חולה, התיק הרפואי היחיד שמצאו היה מטיפת חלב ומרופא הילדים… פרופיל 97, מעולם אפילו לא ביקר אצל רופא שיניים. הוא היה מלאך. "זה כמו מוות בעריסה בגיל 20" אמר לנו אחד הרופאים. אחרי שלושה חודשים של מריטת עצבים הגיע אלינו הביתה הפתולוג. במבט מושפל וקול נבוך הוא הודיע לנו שככל הנראה אור נפטר מווירוס. כן רבותיי. ווירוס. לא ווירוס קטלני ומסוכן, סתם ווירוס רגיל שפגע בשריר ליבו ודומם את אותו השריר תוך שעות ספורות במהלך הלילה. מתוך שנתו. ופתאום כל החיים השתנו.

בשבעה בין מאות האנשים שהגיעו לנחם, הגיע המש"ק דת מהבסיס של אור. בחור נחמד. חייכן. וכך הוא סיפר שחודש לפני שאור ז"ל נפטר, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" אור ניגש אליו פתאום ואמר לו שהוא רוצה "לקחת על עצמו משהו". המש"ק דת ההמום שיודע שאור הוא חילוני גמור שמימיו לא התפלל בבית הכנסת הצבאי, שאל את אחי מה הוא רוצה לקחת על עצמו ולמה, ואור ענה שהוא חייב לקחת משהו על עצמו ושיגיד לו מה לעשות. ובכן, מש"ק הדת אמר לו- "אם כן, אתה יכול בבוקר שאתה קם לומר- "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". וכך היה. רבותיי, זהו סיפור אמיתי ואותנטי. לא פרי דמיוני. בחודש האחרון לפני שאחי ז"ל החזיר נשמתו לבורא הוא השכיל לומר "מודה אני" בכל בוקר. ככל הנראה לא בכדי אומרים שהנשמה יודעת… וסיבת מותו באמת הייתה שהקב"ה פשוט לא החזיר את נשמתו לגופו באותו הבוקר. עם הזמן הגיעו אלינו עוד ועוד סיפורים שונים ומשונים. סיפורים לא סבירים… וכך, לאט לאט אתה מתחיל להבין. עם הזמן אתה כבר לא מאמין יותר. אתה יודע שהוא פה. האמת מחלחלת לה פנימה. היא בסוף תמצא את הדרך להגיע גם לליבך.

זמן רב תהיתי – ריבונו של עולם, ידידי משכבר הימים, אני בחורה חילונית- אני לא בחרתי בכך, נולדתי לזה- אתה אחראי לזה. ואני תוהה, אם ונניח רצית לרמוז לי על דבר קיומך, לקרב אותי אליך, אל מצוותיך, להחזיר אותי בתשובה, לגרום לי להבין שאתה הוא האל הכול יכול – האים לא יכולת להשתמש באמצעים קצת פחות קיצוניים מלקחת את אור סתם כך? ועוד במיתת נשיקה? ועוד ביום שישי? היית עושה לי איזה נס, נס קטן, "ניסון"… אני מבטיחה, הייתי מבינה, הייתי קולטת את הרמז! אני בחורה אינטליגנטית. הייתי חוזרת בתשובה. הייתי עושה הכול. זה לא היה הכרחי… למה להשתמש ישר בכול "הכלים הכבדים" שעומדים ברשותך…? ואז עם הזמן הבנתי. הבנתי שכל החיים הרמזים היו שם. כל הזמן קורים לי "ניסונים" ואפילו נסים די רציניים… למען האמת, אם נחשוב על זה, כל החיים פה הם נס אחד גדול. תפקחו עיניים. כמה נסים קורים לכם כל יום! אם רק תהיו ערים לראות אותם, תשכילו להיות ערניים דיו בכדי להבין שכל מה שנראה הכי טריוויאלי- כמו לקום בבוקר לדוגמא- הוא הנס הכי גדול! ופתאום משום מקום אתה מקבל כוחות מחודשים. לא ברור איך ולמה. אתה פתאום מצליח לקום. מצליח להמשיך הלאה. כוח החיים, כוח ההישרדות הזה חזק יותר ממה שחשבת. חזק בהרבה. ברוך השם יש הרבה "סייעתא דשמיא" לכולנו.

בערך כחודש לאחר מותו חלמתי חלום. בחלום אחי הצעיר אור נפטר בשנתו. איזה סיוט! (מה שאכן קרה במציאות- חלמתי שהוא נפטר אחרי המקרה). וכך בחלומי אני רואה את אור פתאום בבית והוא יושב על מזרון במרפסת, כולו קורן, רוח טובה בפניו. אני מחבקת אותו. והוא חסון, גבוה, בריא. אני ממש מרגישה אותו. מרגישה את חום גופו. וליבי עומד להתפוצץ! איזו שמחה! הנה הוא חזר! ידעתי..! ידעתי שזו הייתה טעות…! איזו הקלה!! ובחלום אני שואלת אותו- "אור! מה קרה?? מה קרה לך? הלכת לישון ו…?" אור מסתכל עליי במבט חמים ועונה בטבעיות- "הלכתי לישון ועליתי לשמיים…" ואני ממשיכה- "אבל..? ידעת שאתה מת??" והוא עונה בשלווה, ברוגע- "כן מורן, ישר ידעתי שאני מת, רק היה לי קשה שהבנתי שאני באמת לא חוזר יותר…", ואני כמו אחות גדולה דואגת, מתעקשת – "אבל רגע, מה קרה? עלית לשמיים ו…? מה ראית? מישהו חיכה לך שם??.." ואור מהנהן בראשו ועונה- "כן, חיכו לי שם מלא אנשים", ואני המומה, שואלת – "מה?? באמת…? מי חיכה לך שם?" ואור, ממש כמו בחיים, מנסה להתחמק משאלותיי המעיקות ועונה בהססנות- "הרבה אנשים מורן… כל מיני…" ואני ממשיכה – "והם לא אמרו לך שזה חריג שהגעת לשמים כל כך מוקדם??" ואור מחייך- "לא מורן, הם ידעו שאני מגיע היום. הם חיכו לי כולם…". ואני ממשיכה – "אור, אתה לא מאמין, מאות אנשים היו בשבעה…!" אור יושב מולי, מסתכל עליי במבט חודרני. מחייך חיוך נבוך. מהנהן בראשו בהסכמה ואומר- "כן, אני יודע. ראיתי…", ואז רגע לפניי שהיה עליו ללכת אזרתי אומץ ושאלתי בלחש – "אור, ראית את בורא עולם?", הוא היה נבוך, הוא זז במקומו באי נוחות. כל כך קורן ויפה הוא היה. כאילו הוא שודרג. הוא הישיר מבט לכיווני, מבטו כה חם, כה אוהב. הוא הביט בי בחיוך, בעניים נוגות, הביט לי לתוך העיניים והנהן בראשו בהשלמה- "כן מורן. ראיתי אותו". התעוררתי.

ואז ביום ההוא גיליתי את האמת. פתאום הכול השתנה. האוויר נהייה צלול יותר…

"… לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תקח ממני. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני…" (תהילים נ"א, פסוק י"ב)

 

לע"נ אור כרמי ז"ל.

מי ייתן והשם יקרב נשמתו אל כיסא הכבוד.